לא הייתי ילדה מקובלת בכיתה.

לא הייתי ב"חבר'ה". 

מכיתה א' עד כיתה ו'.

היו לי טבעות בשיניים. הייתי רזה "שחיפה", שיער מקלות, עיניים גדולות.

לא הייתי החרוצה של הכיתה, גם לא בקבוצה של מלכת הכיתה. לא הזמינו אותי למסיבות ולא לבר מצוות. שמעתי ביום ראשון את החוויות מהמסיבות של יום ששי, ועשיתי את עצמי כאילו לא שומעת, כאילו לא איכפת לי. בסתר לבי התעצבתי. רציתי גם ללכת למסיבות, לקנות בגדים ב"ראש אינדיאני" או ב"טופר" ולדפוק הופעה. רציתי שיזמינו אותו לסלואו אבל רקדתי רק דיסקו עם כולם. "אין דה נייבי…". אבל היה לי משהו אחד שלאף אחד לא היה. משהו אחד שהלך איתי כל החיים. המורות קראו לזה "כישרון". כתבתי חיבורים יפים ואהבתי להקריא אותם בכיתה. שם הרגשתי כמו מלכת הכיתה. והילדים כיבדו ואהבו ואמרו לי "כשתגדלי תהיי סופרת…."

גדלתי. יצאתי מבת ים, חזרתי לבת ים. עזבתי את בית ההורים ושבתי. עד היום אני שבה. בינינו, מי ממש עזב את העיר… השיניים התיישרו, "השחיפה" נהייתה "שאפה", מלכת הכיתה נהייתה החברה הכי טובה שלי, זה שלא הזמין אותי לבר מצווה בכיתה ו' ביקש ממני חברות בכיתה ח', וזו שעשתה מסיבה על הגג נהייתה גם החברה הכי טובה. דרך אגב, עד היום הן החברות הכי טובות שלי.

ועכשיו יש פגישות מחזור בכל העיר. וכולם מתרפקים בנוסטלגיה ונסחפים לקצת אובר-רומנטיזציה של הילדות שלנו. שלא תבינו, הייתה לנו ילדות מיוחדת, אלו של שנות השבעים-שמונים, וגם גדלנו בעיר עם אופי ואווירה. אבל היו ילדי רחוב שקראנו להם "פושטקים", היו ילדים דחויים, קראו להם "לא מקובלים", ילדות עם בעיות משקל היו "שמנות"  והמורות שלא נראו כמו בווג היו "מכוערות". ועכשיו פגישות מחזור… וזה מציף. זה מחזיר לתקופה של הילדות שבה לא הכל היה "אחלה-סבבה", שהיינו קצת שבירים וקצת מחוץ לעניינים, מחוץ למעגלים. אבל היי!! מאז עברו הרבה שנים. ואני גידלתי ביטחון עצמי נאה, זה הזמן לעשות השלמת מעגל. לבוא ממקום טוב, כי וואלה, אנחנו בני חמישים וכולם כבר מקובלים. לחבק את החברים הישנים מפעם, להרגיש איתם קצת כמו לחזור למשפחה, לצחוק על מה שהיה, להשלים פערים ולשמוח בחברות הכי טובות שזכיתי בהן לכל החיים. לפגישת המחזור של בני כיתתי – אין סיכוי שלא אגיע. כי למסיבה הזו כולם מוזמנים!!!

הפוסט מוקדש באהבה לילדי כיתה ח3, בי"ס טבנקין,

מחזור 1984 (ילידי 1968 שחוגגים השנה 50)