באותה שבת, בשעה תשע בבוקר הוריי שמעו צעדי ריצה מהירים וקולות זעקה ובכי עולים מכיוון הרחוב. אבא גרר מיד את רוב הרהיטים שהיו בבית וערם אותם על דלת הכניסה על מנת לחסום את הפתח. רגעים מורטי עצבים עברו על הוריי, אני רק יכולה לשער את גודל הדאגה והפחד מפני הבאות. מן הרחוב המשיכו לעלות קריאות המשחרות לקרב בשפה ערבית, ואלה נמזגו בזעקות איומות של אימה ובכי. בשעה עשר הפורעים קרבו לבית הוריי והחלו להלום על דלת הכניסה לבניין. אמא הבינה שתוך דקות עלול לקרות אסון, תוך רגעים ספורים היא חשבה היכן המקום הטוב ביותר להסתיר אותי והכניסה אותי לתוך ארגז הכביסה המלוכלכת שהיו לו שני חורי אוורור. דודה ציפורה, בשתיקה רועמת, נשאה את אחי ברוך על ידיה ורצה עמו למטבח, שם הם הסתתרו מאחורי הווילון. וכך הם חיכו וקיוו שעזרה תגיע מהר מצד הבריטים, והתפללו שאלה יקדימו את הערבים, כי בשלב זה הבינו היטב, שלו ייכנסו לדירה הערבים – הסוף יהיה נורא. מלמטה המשיכו לעלות קולות שבר. לאחר שהפורעים הערבים פרצו את דלת הכניסה ונכנסו לבניין, הם ניפצו את כל מה שהיה במאפייה. אחר הם עלו לקומה שלנו. רק דלת מעץ הפרידה בינינו לבינם, ומאחורי הדלת ערימת רהיטים שרעדו עם כל חבטה נוספת שהם הלמו בה. בידיהם אחזו גרזנים וסכינים.

בדרך נס שאינה ברורה עד היום, ברוך ואני לא חשנו בסכנה כמו המבוגרים. אני לא צייצתי ולא הוצאתי הגה מפי. דודה ציפורה כרכה את ידיה סביב ברוך ולחשה לו: "אל תבכה, אל תפחד, אם תבכה הערבים ימצאו אותנו". וברוך לא בכה. ברוך שהיה בן שנתיים בלבד לא הוציא הגה מפיו!

(מתוך "שושנים מחברון", ספרה המרגש של שושנה אלטמן, ניצולת פרעות תרפ"ט בחברון, 2015)..

שנת 1991 הביאה עמה את מלחמת המפרץ. הייתי אז כשנה וחצי בתפקיד. מעבר להשלכות המלחמה על כלל המדינה והחברה בישראל, הותירה מלחמת המפרץ את חותמה העמוק בר"ג, העיר שספגה את מירב הפגיעות והזעזוע מכל יישוב אחר בישראל. בנוסף לפגיעה הפיזית של התקפות הטילים, היו להתקפות השפעה מוראלית גדולה על האוכלוסייה שהייתה נתונה לחרדה. נקודת האור בתקופה סבוכה זו היא בניית המטה, החמ"ל העירוני, שתפקד בימי המלחמה ונתן מענה בזמן אמת לתושבים שבתיהם נפגעו מהטילים והיה לסיפור הצלחה מעורר השראה.

עם תחילת המלחמה ולאחר שהטיל הראשון נפל בר"ג, הגורמים הפוליטיים והמתנדבים השונים נעלמו מהזירה העירונית וראש העיר לצד בעלי התפקידים הבכירים, התמודדו לבדם  עם כל הקשיים ומתן הפיתרונות, מול התושבים. בלילה הרביעי לפרוץ המלחמה, ב- 22.1.1991 נורו טילים ראשונים לעבר העיר ואחד מהם נפל ברחוב אבא הלל ברמת גן ויצר הרס ושמות. למרבה המזל לא נהרג איש מפגיעת הטיל כי רבים עזבו את העיר בלילה שלפני כן. עם זאת נוצרה פאניקה אדירה והבעיות החלו לצוץ בזו אחר זו בכל התחומים – בתחום הנזקים ברכוש וגם בתחום החרדה הפסיכולוגית שאפיינה רבים מתושבי העיר, ובצדק.

בלילה שבו נפל הטיל, הוזעקתי לשטח וראיתי במו עיניי את ההרס העצום שהוא חולל,  המראה היה בלתי נתפס. טיל במרכז הארץ!! זו הייתה מלחמה מסוג חדש שאותו עוד לא הכרנו, מלחמה שבה העורף הפך לחזית בפעם הראשונה. ההלם היה רב. אני, כאיש צבא שראה זירות קרב מקרוב וחש על בשרו את אימת המלחמה, חשתי מועקה וחרדה גדולה בהביני שהמלחמה הגיעה עד לפתח ביתנו. שגרת היום והכלכלה העירונית נפגעו בתקופת המלחמה באורח קשה, והביטוי "שעון סדאם" נטבע בכל מקום בארץ.

(מתוך "בדרכי", ספרו של סא"ל במיל. רפי פיליפסון, לשעבר עוזר ראש העיר רמת-גן, 2017).

כפר שלם לא היה המקום והסביבה האידיאליים לגידול ילדים, אבל אני אהבתי את המקום שהיה בו שילוב בין חיי כפר לחיי עיר. בקושי היו כבישים, והבניינים היו נמוכים; הבתים היו פתוחים והתחושה הייתה שכולם מגדלים את הילדים של כולם. במשקים היו רפתות, דירים ולולים, ובחצרות צמחו עצי לימונים, וגידלו שתילי פטרוזיליה, נענע וכוסברה. חיבבתי את השכנים, את האווירה החופשית ואת החמימות. היו לי חברים מהשכונה ומבית הספר והכרתי כל פינה, כל סמטה וכל משק.

בשנת 1961 הוחלט במוסדות הממשלתיים על תכניות להרחבה ופיתוח של השכונות שגובלות בתל אביב. הנוף הכפרי והמשקים החקלאיים לא התאימו לרוח התכנית החדשה. משה דיין, שהיה שר החקלאות אותה עת והייתה לו היכרות אישית עם אבי מהתקופה שלפני קום המדינה, בישר לו בעצמו על העתיד להתרחש בתקופת הקרובה. דיין, בן מושב נהלל, למד עם אבי בבית ספר בעמק יזרעאל, והיה מבוגר ממנו בשנתיים. בימי ילדותם הם נחשבו לשני שובבים גדולים שרקמו יחד מעשי קונדס כמו למשל גניבת אשכולות ענבים מהכרם של השכנים. אם נתפסו היה סבא ליפא מעניש את שניהם באותה מידה, כאילו היה גם דיין בנו. הקשר שבין אבי ובין דיין לא נקטע במהלך השנים, רק השתנה בהתאם לנסיבות. דיין הפך להיות איש צבא מוכשר ומדינאי, ובשנת 1952 מונה לתפקיד הרמטכ"ל. למרות התקדמותו בסולם הדרגות הצבאי והציבורי, הוא לא שכח את אבי ונהג לבקר מידי פעם את הוריי, בדרך כלל בערבי חמישי. אמי נהגה להוציא לכבוד האורח, שהפך עכשיו לאורח מכובד וידוע, מנות מיוחדות ממבחר התבשילים והמטעמים שהכינה לקראת שבת. אחרי מלחמת סיני (1956) מונה דיין לשר החקלאות ואבי שתמך בו התמנה ליו"ר איגוד הרפתנים בכפר.

(מתוך "ממושב הטרקטור לכיסא המנכ"ל", ספרו של בני קורש, יו"ר ועד מושב משמר השבעה, 2017)