השכונה שלי

"שכונה"

(קטע מתוך סיפור חיים שכתבתי, משפחה אחרת, עיר אחרת,

אבל תודו שזה ממש נשמע ממש כמו אצלנו בבת-ים).

 

השכונה שלנו הייתה מורכבת מערב רב של עדות אבל לא היה בזה משהו מוזר. כשהיינו קטנים לא דיברו על ההבדלים בין העדות, לא היה הבדל בין מרוקאים לרומנים, בין פרסים לבולגרים. לא עשו כזה עניין מעדות, כולנו היינו ישראלים. בכל שיכון היו שלוש כניסות ובדירות הקטנות בנות שני החדרים והסלון, חיו משפחות מכל העדות, ממש קיבוץ גלויות. למטה הייתה משפחה טוניסאית, מולנו זוג רומנים, בקומה מעלינו משפחה של בולגרים ולידם היו המשפחה של פרסים. לפרסים היו חמישה בנים בבית ולמרות שהחדרים היו ממש קטנים, היה שם מקום לכולם. היינו מגיעים, מתיישבים על הספה, על המיטה, על הרצפה וגם במטבח. במטבח הייתה צנצנת זכוכית עם קוביות סוכר תוצרת בית וכל פעם שעברתי לידה שלפתי ממנה קובייה כי בשבילי זה היה כמו סוכריות. הפרסים היו הראשונים שהייתה להם טלויזיה צבעונית. לפעמים זה נראה כי כל ילדי השכונה יושבים אצלם בסלון עד שעה תשע בערב לצפות בטלויזיה, ורק אז מתפזרים לבתים. לא הייתה להם בעיה עם זה, מי שבא – ברוך הבא. גם כשהדירות היו קטנות והחדרים זעירים – תמיד היה מקום, והיכן שנכנסו חמישה ילדים היו יכולים גם להיכנס שבעה, שמונה או עשרה. כך זה היה, כולם מתערבבים עם כולם, כולם מוזמנים ומתקבלים בברכה ובחיוך. הדלתות לא היו נעולות, הלב היה פתוח והבית קטן אך מזמין. לכולם היה פחות או יותר אותו דבר, לא היו מותגים ובטח לא קניונים כפי שיש היום, לא חנויות "הכל בשקל" ולא סחורות זולות מסין. לעומת זאת בכל מה שקשור לאוכל – מזה היה בשפע והשולחנות היו נפתחים ברוחב לב.

היינו יותר ילדי רחוב מאשר ילדי בית, הרבה אצל השכנים, הרבה עם המשפחה, הרבה ביחד מסביב לשולחן, ובקיצור – הרבה אווירה חמה. שיחקנו כדורגל, כדורסל-מדרכות, מחניים, משחק עם שם מוזר שנקרא "תוקע", מחבואים ו"שמות", גוגואים וגולות. עד שעות הערב היינו למטה, כל ילדי השכונה, ובשעה שמונה החלונות היו נפתחים ואז האמהות החלו לקרוא אחת-אחת: "חיים! תעלה הביתה!", "אשר, יאללה, הביתה!", כך כל ערב  ה"קונצרט" רגיל. היינו מלאי שמחת חיים, כיבדנו את מי שהיה אחראי על חינוכנו, הורים ומורים, ובכלל את המבוגרים. הכל היה במידה ולא בשפע הבלתי נתפס שקיים היום, החיים היו יותר פשוטים אך היה בהם את הכל – יחסי שכנות טובה, ארוחות משפחתיות בשפע, תמימות, משחקי רחוב, לא חסר לנו דבר.

השארת תגובה