עיר שיצאה למסע שורשים

עיר שלמה יצאה למסע שורשים לפני כחודש.
עיר שלמה כותבת את ספר זיכרונותיה. 
עיר שלמה מתרפקת על נוף הילדות שנעלם, שהשתנה, קצת לרעה אבל גם לטובה.
אז למה אנחנו מתגעגעים? לשכונה, למשחקים, לבית הספר? לחברים הישנים? לכל זה ועוד יותר, אבל בעיקר לילדות. כל אחד מתגעגע לילדותו כי היא מזכירה לו את הילד שהיה בתוכו. או הילדה. שגדלו, והתבגרו, וקצת עלו קמטים מסביב לעיניים, ואולי גם מסביב למותניים, ויש עוד כמה סימנים שמזכירים את השנים שחלפו, אבל הזיכרונות האלה מציתים לכולם את הניצוץ בעיניים. אנו מתגעגעים לימים ההם שהכל עוד היה לפנינו. שהטלויזיה הייתה בשחור לבן, אבל החיים היו צבעוניים. שגלשנו על הגלים ולא רק ברשת, מתגעגעים "לרדת לשכונה" ולא לרדת לחיי השכנים, מתגעגעים לחברים ההם הישנים, אלו שנעלמו ופתאום צצו פה הפרצופים בין אלפי הפוסטים, עם קצת פחות שיער אבל קצת יותר חוכמה, "יו….לא הייתי מזהה, מה עניינים גבר? תבוא תשב, ספר מה עבר…", מתגעגעים לימים שהאימהות "עשו חלונות" ולא רק שופינג, מתגעגעים לימים של "תקפוץ לטורקי" והקפה היה פשוט ובכלל לא הפוך. לימים שאמרו ש"בלפור זה הדיזנגוף של בת-ים" והטיילת הייתה לנו לא פחות שווה מהטיילת של קאן. מתגעגעים לשכנים של פעם, לדלתות הפתוחות, לבתי הקולנוע הגדולים עם כיסאות העץ הלא נוחים אבל הסרטים שהקרינו שם היו בלתי נשכחים, מתגעגעים למורים שהיו יותר מורים ופחות חברים, מתגעגעים אל עצמנו. אל הרגעים בחיים שהכל היה פתוח, וכל החלומות נגעו בשמיים, לאהבות ישנות בשדרות, לאהבות שנולדו בתוך השכונות, לטעמים של העוגות, לריח של הים ושל הכניסה לבת ים, מתגעגעים למקום שכבר לא קיים.
עיר שלמה יצאה למסע היסטרי ובלתי נשלט של זיכרונות ילדות ונעורים, היא כותבת את ההיסטוריה שלה באטרף, יום-יום, שעה-שעה, כמעט בלי הפסקה, שלא נשכח, שלא ישכחו שפעם היה פה ממש נפלא, בעיר הזו, עם הסטיגמה הזו. שגדלנו טוב, למרות מה שאמרו, שיצאנו בני אדם, ואפילו אם יצאנו מבת ים. הנה, קבוצה אחת "קטנה" החזירה אותנו לפה בשניה. אפילו את אלה שחיים בקריביים.
בת ים תמיד הייתה עיר עם אופי, איפה שיש ים וגולשים, לא יכול להיות פרווה. כן, וגם איפה שיש ערסים. החמימות נשפכה פה ברחובות, היה פה פעם קיבוץ גלויות שאותו הובילו ללא ספק הטורקים והבולגרים שלימדו אותנו לאכול בורקס ואבטיח בשבת בבוקר. שכונות שלמות מונצחות פה בפוסטים מצחיקים ומרגשים. כל הרחובות והחנויות נסרקו פה יותר מדויק ממה שהמפות נסרקות בווייז. הזיכרונות שלנו עוברים פה כמו במכונת MRI אנושית .
התמכרנו, השתגענו, התחברנו לעצמנו מחדש.
עוד שבוע, חודש, שנה, הכל יירגע. הקיר של הפייסבוק ייראה נורמאלי ולא מוטרף בזיכרונות ילדות בת ים, אל תשכחו את השבועות האלה, הם חיברו בינינו, הם גרמו לנו להתרפק על העבר של כולנו בהבנה שמדובר בעצם בזיכרון הקולקטיבי של כולנו, שאנחנו זוכרים כמעט את אותם דברים ומתגעגעים לאותו מקום, מקום בלב. הם גרמו לנו לחוש גאווה על המקום שממנו באנו, ועל מי שאנחנו היום.
בואו ניקח מפה את העוצמה הזו ונביא אותה לחיים האמיתיים!!

 

השארת תגובה